בימי קדם, בירושלים היפה, חייה סבתא יהודיה טובה למאוד, שהיתה ממש אוהבת את הנכד שלה. והיא עשתה לו פלא - סריגה עם כיפה, כתר התהילה שלו, שהוא תמיד הכין לו כשהוא הלך עם המשפחה שלו לכותל ביום שנקרא פורים, בזמן שהיו בוכים במר ושמחים בשירה.

ובעיניו של הנכד זרו ראיות: כמו אוניית קסם, על פרושים אדומים הוא שט בים של אנשים והמונים. ראה את ירושלים, עתיקה ונכבדה, שחומותיה עדויות על דרכיו רבות ואירועים. הם ראו מעיל לבן, מגיד את פועלו, צועד בגאווה. ראו, כאשר בשעות הראשונות של הבוקר, בארבעה עשר לירח ניסן, פרוקורטור יהודה, פונטיוס פילטוס, עלה לקולונדה בין שני כנפי הפלאס של הורדוס הגדול.

וכך, בין אבני ירושלים העתיקות, על רקע הסריגה הנפלאה, הנכד הרגיש כי הוא חלק מסיפור גדול ומשמעותי, כמו שהוא שוט באוניית זמן בים של נצח.